<h1>האגודה — ב"ק</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[ב"ק ל"ו ע"ב] אנן יד עניי אנן רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים פירש ר"י אי לאו דטעם דיד עניי אנן כמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כך אינו יכול ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם, כי זה האיש לא נדר כלום אלא אמר תתנו לעניים והוא בעצמו לא זכה בו עדיין, אבל אם היה אומר חוב זה או דבר זה כשיבא לידי אתננו לצדקה היה מתחייב מטעם נדר דאמ' בפיך זו צדקה ור"ח מפרש שזה לא היה רוצה לחזור מן הצדקה אלא רצה ללוותם לפי שעה ולפרוע, ואמר ליה יד עניי אנן ואמר בפרק קמא (דעירובין) [דערכין] (ו' ע"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה פירוש ללותה, משבאת לידי גבאי אסור לשנותה. נשאל להר"מ ז"ל אם אמירה דאסמכתא מועלת בהקדש דהא אפילו מסירה דאסמכתא לא מהני בהדיוט, והשיב מהר"ם ז"ל דאמירתו לגבוה להקדש כמסירתו המועלת בהדיוט כמו בקנין בבית דין חשוב מעכשיו, כדפירש ר"י הכא אם אמר כשיבא חוב זה לידי אתננו לצדקה או להקדש חייב והכא איכא אסמכתא ודבר שלא בא לעולם ואפילו הכי חייב. וכן פסק במיימוני בפרק כ"ב דהלכות מכירה. וכן פסק הר"ם ז"ל דנדר ושבועה ותקיעת כף מהניא אפילו באסמכתא וכן כל דברי שכיב מרע דכתובין וכמסורין אפילו באסמכתא, ומצוה מחמת מיתה אפילו באסמכתא.
<h2>דף כא.</h2>
[ב"ק ס"ח ע"ב] אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים להקדיש. אבל פקדון מצי מקדיש דברשותיה דמרה איתא, כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה [פ"ח ע"א].
[ב"ק נ"א ע"ב] השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסור ליכנס לחצר. בנדרים [מ"ו ע"ב] מפרש דאיירי אפילו אין בו דין חלוקה ואף על פי שאינו יכול למחות בו מלהכנס, מכל מקום יכול לאסור עליו על ידי נדר, מידי דהוה אמשכיר בית לחבירו שאינו יכול למחות ביד השוכר מלהיכנס, ואפילו הכי יכול להקדישו כדאמר במסכת ערכין פרק האומר משקלי עלי [כ"א ע"א].
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ק ל"ט ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכל בהן פריך ר"י פרק גט פשוט [קע"ד ע"א] פסקינן כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר אין נזקקין דחיישינן לצררי והכא ליכא למיחש לצררי, ויש לומר דבכל ענין אין נזקקין בין במלוה הבאה מחמת עצמן דאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ויתומים כשלא בפניהם דמי בין במלוה הבאה מחמת אביהן ואפי' שטר מקוים משום צררי.
